אני רוצה לדבר היום על תופעה נפשית שהרבה אנשים מרגישים, אבל לא מעזים לספר עליה לאף אחד, וכנראה גם לא לעצמם.
התופעה שאני מדבר עליה היא דיכאון סמוי.
יצרתי גם וידאו על דיכאון סמוי- שבו אפשר לראות אותי מדבר על התופעה ונותן דוגמאות- קישור בהמשך
זאת בעצם תחושה שמלווה את האדם, שמשהו בסיסי לא תקין, משהו משמעותי חסר, והתחושה הזו משפיעה על איכות החיים שלו. זה משפיע בעיקר על ההתלהבות וההנאה שלו מהחיים, הוא מרגיש מעט מאוד רגעים של התלהבות, הוא לא נהנה כמעט הוא קצת חסר חיים. מבחוץ הכל נראה תקין, הוא מתפקד, עבודה, אישה, ילדים, אבל מבפנים משהו כבוי. הוא יודע את זה, וגם מי שנמצא אתו ומקשיב לו לעומק מבחין בזה.
הוא לא יהיה סקרן, הוא לא ייזום דברים, הוא ידבוק בשגרה, הוא יתקשה להרגיש קרוב לאנשים שסביבו, ויהיה לו מעט רגעים שהוא ישמח אתם ובהם. הוא יתקשה להקשיב להם באמת, הוא ישתעמם בקלות. הרבה פעמים הוא יהיה עצבני וחסר סבלנות.
בואו ניתן דוגמאות, הן מבוססות על העבודה הטיפולית שלי, אבל הן לא של מישהו אמיתי, אלא בנויות מהרבה מקרים
למשל בחור בן 32, התחתן לא מזמן, עובד בהייטק, מנהל צוות עם תפקיד אחראי. הוא עובד יעיל ומצליח, מוביל את הצוות שלו להישגים, מקבל בונוסים. הוא מקדיש הרבה לעבודה, אבל לא מוצא בה שום סיפוק והנאה. הוא היה עוזב אם הוא היה יודע מה כן ייתן לו סיפוק, אפילו שזה פחות כסף. הבעיה שהוא לא מוצא שום דבר שמושך אותו באמת. והסיבה לזה היא כנראה בתוכו, משהו בתוכו חסום או אולי מבולבל או אפילו מיואש, ולכן הוא לא מצליח להתחבר להתלהבות ולהנאה מהעולם.
דוגמא שניה היא של בחורה בת 35 אמא לשני ילדים, עובדת בחצי משרה ומטפלת בילדים. היא עושה כל מה שצריך, אבל לא מצליחה ליהנות מהילדים בכלל. אני לא מדבר על זה שקשה לה, שזה ברור, אבל היא לא מצליחה להרגיש רגעים של קרבה או שמחה ואושר. היא לא מרגישה אותם בכלל.
הדיכאון הסמוי הזה הוא מתעתע, כי לכאורה הכל נראה בסדר, והכל תקין. אבל אם מקשיבים רגע, אם עוצרים רגע, מבינים שהתחושות של חוסר שביעות הרצון, של חוסר אושר, של חוסר סיפוק והתלהבות, קיימות כל הזמן.
עכשיו אני רוצה להגיד לכם משהו חשוב על אנשים עם דיכאון סמוי. אני מאמין שהסיבה שהם התייאשו קצת מלמצוא הנאה ומשמעות בחיים שלהם, היא כי פעם בעבר הם ניסו ולא הצליחו. והם לא הצליחו למצוא, כי יש בהם משהו מיוחד ורגיש בפנים שהדברים הרגילים לא התאימו לו. ואף אחד לא לימד אותם איך להקשיב לעצמם, ולהכיר את החלק הרגיש והמיוחד הזה בתוכם, שרוצה ביטוי ורוצה משהו שיתאים לו באמת, שלא רוצה סתם.
הפתרון למצב הוא להתחיל להסתכל פנימה, ולהקשיב לנפש. חייבים להקשיב לחלק הרגיש והמיוחד, וחייבים להבין מה הסתבך בדרך. מה שמפליא זה שברגע שמתחילים להקשיב מתגלים בדברים מדהימים. זה פשוט עניין של ללמוד להקשיב. אלה דברים שכרגע האנשים לא רואים כי פשוט לא לימדו אותם לשים את האוזן במקום המתאים. תקשיבו לי, מניסיון אני אומר, זה צעד קטן שיכול לעשות הבדל גדול.
עמית ורהפטיג, פסיכולוג קליני מייסד מכון פסיכולוגיה לצעירים
